פסק-דין בתיק ת"א 6924-04-10

תביעה ותביעה שכנגד

1.         בפני תביעה לצו מניעה קבוע, צו עשה וכן תביעה כספית על סך 22,772 ש"ח. כן בפני תביעה כספית שכנגד, על סכום של 556,438 ש"ח בצירוף מע"מ.

2.         התובע הינו חקלאי ואיש עסקים, בעל זכויות בנחלה מס' 9 במושב בית לחם הגלילית (להלן: "הנחלה"). התובע הינו הבעלים ומנכ"ל של התובעת 2, העוסקת בתחום תבליני המאכל והפועלת מתוך הנחלה. בכל הקשור לתובענה זו, התובעים פעלו בצוותא חדא, כמקשה אחת, מתוך אינטרס כלכלי זהה. לפיכך ההתייחסות לתובעים תהיה ל"התובע". הנתבע הינו בעל עסק של נגריה.

טענות התובע

3.         ביום 14.6.08 הוא השכיר לנתבע שטח של כ-645 מ"ר בתוך מבנה שנמצא בתחום הנחלה, לצורך נגריה ואולם תצוגה לרהיטים. כ-180 מ' מתוכם שימשו לאולם התצוגה והשאר לנגריה. התחלת השכירות נקבעה ליום 1.8.08 תמורת דמי שכירות של כ-12,000 ש"ח (עלות של 20 ש"ח למ"ר).

4.         הנתבע הפר את הסכם השכירות בין היתר בדברים הבאים:

            א.        יצר מפגע רעש מעבר למותר על פי חוקי איכות הסביבה;

ב.         יצר מפגע זיהום אויר שעיקרו נבע מתרסיסי צבע, ובכלל זה מפגע ריחות רעים;

ג.         התובע וכן משפחה שכנה נפגעו ממפגעים אלה. השכנה החלה לפעול נגד פעילות הנגריה.

5.         בשל הפרות הסכם אלו מצד הנתבע, הרשות המקומית הוציאה ביום 3.12.08 נגדו צו הפסקה מינהלי בשל פעילות הנגריה.

6.         הוא ניסה לאפשר את המשך פעילות הנגריה על ידי התאמתה לתקני איכות הסביבה והשקיע בכך מאמצים. כל המאמצים להסדרת פעילות הנגריה, ובכלל זה קבלת אישור לשימוש חורג, לא הצליחו. זאת מאחר והנתבע הפר התחייבותו לשמור על חוקי הגנת הסביבה. לפיכך, ביום 10.12.08, הוא נאלץ להודיע לנתבע כי עליו לקיים את צו הסגירה. ביום 11.12.08 הוא הגיע עם הנתבע להסכמות בדבר השקעות נוספות שיעשו בתחום איכות הסביבה, במטרה לנסות לבטל את צו הסגירה. בהתאם להסכמות אלה הנתבע השקיע כספים נוספים לצורך מניעת רעשים וזיהום, אשר קוזזו משכ"ד. מאחר והנתבע לא הצליח להתאים את פעילות הנגריה לדרישת הרשויות, הוא נאלץ לסגור את אולם הייצור ולהעבירו לקיבוץ רמת דוד במרץ 09. אולם התצוגה בשטח של כ-180 מ"ר מתוך המושכר, המשיך לשמש את הנתבע.

7.         למרות שהנתבע העביר את הייצור לקיבוץ רמת דוד, התובע המשיך לפעול לקבל הסכמת הרשויות להפעלת עסק של נגריה בנחלה. למרות מאמצים אלה, הוא לא הצליח. זאת מאחר ובשלב מסויים מדיניות ועד מושב בית לחם הגלילית (להלן: "המושב") השתנתה. ועד המושב החל להתנגד להפעלתם של נגריות בתחומיה.

8.         ביום 27.2.09 הצדדים חתמו על הסכם נוסף (להלן: "הסכם 2"). במסגרת זו הם הסכימו על ביטול הסכם השכירות הראשון מיום 14.6.08 (להלן: "הסכם 1"). במסגרת הסכם 2, הנתבע התחייב לפנות את אולם הנגריה עד ליום 28.2.09 והמשיך לשכור את אולם התצוגה למשך שנה מאותו מועד. דמי השכירות נקבעו ל-19 ש"ח בצירוף מע"מ למ"ר לחודש. כמו כן הצדדים עשו התחשבנות לאור השקעות של הנתבע במבנה בעבר, בסך 38,330 ש"ח, ונקבע שהם יקוזזו מדמי השכירות. עם זאת, הנתבע התחייב לפנות את המושכר אם יוצא צו סגירה ע"י הרשויות.

9.         לאחר חתימת הסכם 2 הרשות המקומית הגישה נגד התובע כתב אישום (תיק תו"ב מס' 13370-01-09 בבית המשפט השלום בנצרת), בגין שימוש חורג בנחלה). התובע ניסה לבטל את כתב האישום אך לא הצליח ונאלץ להודות באשמה ביום 19.10.09.  על התובע נגזר בין היתר להפסיק את השימוש החורג במושכר תוך 6 חודשים, זולת אם יהיה לו היתר כדין. גזר הדין איפשר לנתבע להשלים את תקופת השכירות לפי הסכם 2. אף אחד מהצדדים לא ביקש לממש את האופציה שהיתה קבועה בהסכם זה, לשנתיים נוספות.

10.       לאחר שנודע לנתבע כי עליו לפנות את המושכר לפי הוראות פסק הדין הנ"ל החל בפעולות הבאות:

א.        איים על התובע כי יעלה באש מבנה סמוך למושכר, המשמש את עסקי התובע בתחום התבלינים;

ב.         יפרק את המושכר לגורמים;

ג.         איים באופן כללי על התובע כי "יגמור אותו";

ד.         חסם במכוניתו את מגרש החניה של התובע ומשפחתו.